ערוך לנר על ראש השנה י״א

« ערוך לנר על ראש השנה י׳ ע״ב ערוך לנר על ראש השנה י״ב ע״א »

1 בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה בָּטְלָה עֲבוֹדָה מֵאֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם, בְּנִיסָן נִגְאֲלוּ, בְּתִשְׁרִי עֲתִידִין לִיגָּאֵל.

2 רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: בְּנִיסָן נִבְרָא הָעוֹלָם, בְּנִיסָן נוֹלְדוּ אָבוֹת, בְּנִיסָן מֵתוּ אָבוֹת, בְּפֶסַח נוֹלַד יִצְחָק, בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה נִפְקְדָה שָׂרָה רָחֵל וְחַנָּה, בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה יָצָא יוֹסֵף מִבֵּית הָאֲסוּרִין, בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה בָּטְלָה עֲבוֹדָה מֵאֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם, בְּנִיסָן נִגְאֲלוּ בְּנִיסָן עֲתִידִין לִיגָּאֵל.

3 תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁבְּתִשְׁרִי נִבְרָא הָעוֹלָם — שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי״. אֵיזֶהוּ חֹדֶשׁ שֶׁהָאָרֶץ מוֹצִיאָה דְּשָׁאִים וְאִילָן מָלֵא פֵּירוֹת — הֱוֵי אוֹמֵר זֶה תִּשְׁרִי. וְאוֹתוֹ הַפֶּרֶק זְמַן רְבִיעָה הָיְתָה, וְיָרְדוּ גְּשָׁמִים וְצִימֵּחוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ״.

4 רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁבְּנִיסָן נִבְרָא הָעוֹלָם — שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע וְעֵץ עוֹשֶׂה פְּרִי״. אֵיזֶהוּ חֹדֶשׁ שֶׁהָאָרֶץ מְלֵיאָה דְּשָׁאִים וְאִילָן מוֹצִיא פֵּירוֹת — הֱוֵי אוֹמֵר, זֶה נִיסָן. וְאוֹתוֹ הַפֶּרֶק, זְמַן בְּהֵמָה וְחַיָּה וָעוֹף שֶׁמִּזְדַּוְּוגִין זֶה אֵצֶל זֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לָבְשׁוּ כָרִים הַצֹּאן וְגוֹ׳״.

5 וְאִידַּךְ נָמֵי, הָא כְּתִיב: ״עֵץ עוֹשֶׂה פְּרִי״! הָהוּא לִבְרָכָה לְדוֹרוֹת הוּא דִּכְתִיב.

6 וְאִידַּךְ נָמֵי, הָא כְּתִיב: ״עֵץ פְּרִי״? הָהוּא כִּדְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כׇּל מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית לְקוֹמָתָן נִבְרְאוּ, לְדַעְתָּן נִבְרְאוּ, לְצִבְיוֹנָן נִבְרְאוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכׇל צְבָאָם״, אַל תִּקְרֵי ״צְבָאָם״, אֶלָּא ״צִבְיוֹנָם״.

7 רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁבְּתִשְׁרִי נוֹלְדוּ אָבוֹת — שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּקָּהֲלוּ אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה כׇּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בְּיֶרַח הָאֵיתָנִים בֶּחָג״, יֶרַח שֶׁנּוֹלְדוּ בּוֹ אֵיתָנֵי עוֹלָם.

8 מַאי מַשְׁמַע דְּהַאי ״אֵיתָן״ לִישָּׁנָא דְּתַקִּיפֵי הוּא — כְּדִכְתִיב: ״אֵיתָן מוֹשָׁבֶךָ״, וְאוֹמֵר: ״שִׁמְעוּ הָרִים אֶת רִיב ה׳ וְהָאֵיתָנִים מוֹסְדֵי אָרֶץ״, וְאוֹמֵר: ״קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת״. ״מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים״ — בִּזְכוּת אָבוֹת. ״מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת״ — בִּזְכוּת אִמָּהוֹת.

9 רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁבְּנִיסָן נוֹלְדוּ אָבוֹת — שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית בְּחֹדֶשׁ זִיו״ — בְּיֶרַח שֶׁנּוֹלְדוּ בּוֹ זִיוְתָנֵי עוֹלָם.

10 וְאִידַּךְ נָמֵי, הָכְתִיב: ״בְּיֶרַח הָאֵיתָנִים״! הָתָם, דְּתַקִּיפֵי בְּמִצְוֹת.

11 וְאִידַּךְ נָמֵי, הָכְתִיב: ״בְּחֹדֶשׁ זִיו״? הַהוּא, דְּאִית בֵּיהּ זִיוָא לְאִילָנֵי. דְּאָמַר רַב יְהוּדָה: הַאי מַאן דִּנְפַק בְּיוֹמֵי נִיסָן וְחָזֵי אִילָנֵי דִּמְלַבְלְבִי, אוֹמֵר: בָּרוּךְ שֶׁלֹּא חִיסֵּר מֵעוֹלָמוֹ כְּלוּם, וּבָרָא בּוֹ בְּרִיּוֹת טוֹבוֹת וְאִילָנוֹת טוֹבוֹת לְהִתְנָאוֹת בָּהֶן בְּנֵי אָדָם.

12 מַאן דְּאָמַר בְּנִיסָן נוֹלְדוּ — בְּנִיסָן מֵתוּ. מַאן דְּאָמַר בְּתִשְׁרִי נוֹלְדוּ — בְּתִשְׁרִי מֵתוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם״, שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר ״הַיּוֹם״, וּמָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״הַיּוֹם״ — הַיּוֹם מָלְאוּ יָמַי וּשְׁנוֹתַי. לְלַמֶּדְךָ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹשֵׁב וּמְמַלֵּא שְׁנוֹתֵיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים מִיּוֹם לְיוֹם מֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא״.

13 בְּפֶסַח נוֹלַד יִצְחָק, מְנָלַן — כְּדִכְתִיב: ״לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ״. אֵימַת קָאֵי? אִילֵּימָא בְּפֶסַח וְקָאָמַר לֵיהּ בַּעֲצֶרֶת — בְּחַמְשִׁין יוֹמִין מִי קָא יָלְדָה? אֶלָּא דְּקָאֵי בַּעֲצֶרֶת וְקָאָמַר לֵיהּ בְּתִשְׁרִי — אַכַּתִּי בְּחַמְשָׁה יַרְחֵי מִי קָא יָלְדָה? אֶלָּא דְּקָאֵי בְּחַג וְקָאָמַר לַהּ בְּנִיסָן.

14 אַכַּתִּי, בְּשִׁיתָּא יַרְחֵי מִי קָא יָלְדָה? תָּנָא: אוֹתָהּ שָׁנָה מְעוּבֶּרֶת הָיְתָה. סוֹף סוֹף, כִּי מַדְלֵי מָר יוֹמֵי טוּמְאָה — בָּצְרִי לְהוּ!

15 אָמַר מָר זוּטְרָא: אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר יוֹלֶדֶת לְתִשְׁעָה — אֵינָהּ יוֹלֶדֶת לִמְקוּטָּעִין, יוֹלֶדֶת לְשִׁבְעָה — יוֹלֶדֶת לִמְקוּטָּעִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי לִתְקוּפוֹת הַיָּמִים״, מִיעוּט תְּקוּפוֹת — שְׁתַּיִם, וּמִיעוּט יָמִים — שְׁנַיִם.

16 בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה נִפְקְדָה שָׂרָה רָחֵל וְחַנָּה. מְנָלַן? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אָתְיָא ״פְּקִידָה״ ״פְּקִידָה״, אָתְיָא ״זְכִירָה״ ״זְכִירָה״. כְּתִיב בְּרָחֵל: ״וַיִּזְכּוֹר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל״, וּכְתִיב בְּחַנָּה: ״וַיִּזְכְּרֶהָ ה׳״, וְאָתְיָא ״זְכִירָה״ ״זְכִירָה״ מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה, דִּכְתִיב: ״שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה״.

17 ״פְּקִידָה״ ״פְּקִידָה״, כְּתִיב בְּחַנָּה: ״כִּי פָקַד ה׳ אֶת חַנָּה״, וּכְתִיב בְּשָׂרָה: ״וַה׳ פָּקַד אֶת שָׂרָה״.

18 בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה יָצָא יוֹסֵף מִבֵּית הָאֲסוּרִין, מְנָלַן — דִּכְתִיב: ״תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶא לְיוֹם חַגֵּנוּ. כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא וְגוֹ׳.

19 עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ בְּצֵאתוֹ וְגוֹ׳״.

20 בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה בָּטְלָה עֲבוֹדָה מֵאֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם — כְּתִיב הָכָא: ״וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרַיִם״, וּכְתִיב הָתָם: ״הֲסִירוֹתִי מִסֵּבֶל שִׁכְמוֹ״.

21 בְּנִיסָן נִגְאֲלוּ — כִּדְאִיתָא. בְּתִשְׁרִי עֲתִידִין לִיגָּאֵל — אָתְיָא ״שׁוֹפָר״ ״שׁוֹפָר״. כְּתִיב הָכָא: ״תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר״, וּכְתִיב הָתָם: ״בְּיוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל״.

22 רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: בְּנִיסָן נִגְאֲלוּ, בְּנִיסָן עֲתִידִין לִיגָּאֵל — מְנָלַן? אָמַר קְרָא: ״לֵיל שִׁמּוּרִים״ — לַיִל הַמְשׁוּמָּר וּבָא מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית.

23 וְאִידַּךְ: לַיְלָה הַמְּשׁוּמָּר וּבָא מִן הַמַּזִּיקִין.

24 וְאָזְדוּ לְטַעְמַיְיהוּ, דְּתַנְיָא: ״בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי נֹחַ בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ״, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אוֹתוֹ הַיּוֹם שִׁבְעָה עָשָׂר בְּאִיָּיר הָיָה, יוֹם שֶׁמַּזַּל כִּימָה שׁוֹקֵעַ בַּיּוֹם וּמַעְיָנוֹת מִתְמַעֲטִין. וּמִתּוֹךְ שֶׁשִּׁינּוּ מַעֲשֵׂיהֶן, שִׁינָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶם מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, וְהֶעֱלָה מַזַּל כִּימָה בַּיּוֹם, וְנָטַל שְׁנֵי כּוֹכָבִים מִכִּימָה וְהֵבִיא מַבּוּל לָעוֹלָם.

25 רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אוֹתוֹ הַיּוֹם שִׁבְעָה עָשָׂר בְּמַרְחֶשְׁוָן הָיָה, יוֹם שֶׁמַּזַּל כִּימָה עוֹלֶה בַּיּוֹם וּמַעְיָנוֹת מִתְגַּבְּרִים.

פירוש ערוך לנר על ראש השנה י״א

1 בגמ' בניסן נברא העולם: הר"ן הקשה בשלמא למ"ד בתשרי נבה"ע היינו טעמא דמנינן מנין שנות העולם מתשרי אבל לר' יהושע דס"ל בניסן נבה"ע למה נקבע ר"ה בתשרי ותירץ מפני שהוא חודש של סליחה וכפרה דיוה"כ והמהרש"א הקשה ע"ז דהרי זה בעשירי לחודש ולא בר"ה ומה שתירץ ג"כ דחוק. ולפענ"ד אפשר לומר ע"פ מה שכתבו התוס' לקמן דף כ"ז ע"א לתרץ. ר"א הקליר שיסד במוסף דש"ע כר"א דבתשרי נבה"ע ובמוסף של פסח כר"י דבניסן נבה"ע וכתבו בשם ר"ת דאלו ואלו דברי אלהים חיים דבתשרי עלה במחשבה להבראות ולא נברא עד ניסן ע"ש. וכיון דאצל הקב"ה מחשבה כמעשה דלא בן אדם הוא ויתנחם לכן גם לר' יהושע נמנו שנות העולם מתשרי והוקבע ר"ה ליום הדין מפני שבמחשבה עלה להבראות העולם בדין כדאיתא במדרש הובא ברש"י בפסוק בראשית ברא אלהים וכשראה שלא יעמוד שיתף רחמים עם דין כדכתיב ביום עשות ה' אלהים וא"כ כשעלה במחשבה דהיינו בתשרי שלט מדת הדין לכן נקבע יום זה לדין אבל ביום עשות שהוא בניסן שהי' מעשה שמים וארץ שיתף הקב"ה מדת הרחמים עמו. ובזה מיושב מה שקשה כיון דכתיב ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים הרי שמיד ביום ראשון שנבראו שמים וארץ שיתף הקב"ה מדת הרחמים עם הדין א"כ למה נאמר בכל מעשה בראשית שם אלהים לבד אבל לפ"ז א"ש דשם נאמר על שם המחשבה אבל ביום עשות שהיה המעשה שיתף רחמים עם הדין:

2 שנאמר לבשו כרים הצאן: לפי מסקנת הגמ' לעיל דף ח' עיקר הזמן דזיווגם באדר ורק באפלייתא הוי בניסן ואעפ"כ קאמר הכא ואותו הפרק זמן בהמה כו' משום דעכ"פ קרוב לזה הוא אותו הפרק ולכן אין תמוה ג"כ מה שהקשה המהרש"א על מה דקאמר לר"א ואותו הפרק זמן רביעה היא שהרי זמן רביעה היא במרחשוון ולא בתשרי כיון דעכ"פ קרוב לאותו זמן היה ואפשר דלפעמים גם בתשרי זמן גשמים הוא דהרי מטעם זה אין מתפללים על גשמים לר' יהושע מיו"ט ראשון של חג שמא ירד גשם וסימן קללה הוא שלא יוכל לקיים מצות סוכה אבל לא מפני שלא מועיל לאילנות ולנטעים:

3 בתשרי מתו שנאמר ויאמר אליהם: הט"א הקשה דא"כ ביצחק שנולד לכ"ע בפסח למה לא נאמר שבפסח מת ומדקאמר על האבות בתשרי מתו משמע גם יצחק. ולענ"ד י"ל עפ"י מה דאיתא במדרש תנחומא הובא ברש"י פ' ויצא ע"פ אנכי אלהי אביך אלהי אברהם אלהי יצחק שאעפ"י שאין הקב"ה מיחד שמו על החיים שאני יצחק שכהו עיניו ויצה"ר בטל ממנו ונחשב כמת הרי שיצחק בעודנו חי נחשב כמלאך שכבר נפטר מן העולם ואפשר שהתחיל זה מימי פסח וא"כ גם אצלו הושלמו השנים. או י"ל ע"פ המדרש שבשעת עקדה פרחה נשמתו וחזרה אליו ולכן תיקן הברכה מחיה המתים הרי שמת בתשרי שעקדה בתשרי היה ולכן שפיר קאמר בתשרי מתו אבות גם על יצחק שמה שחי אח"כ היו כחיים של עוה"ב שאחר תחה"מ בלא יצה"ר ולא הוצרך אצלו עוד שילום שנים:

4 שנאמר את מספר ימיך אמלא: הפ"י הקשה למה הוצרך לב' הדרשות ממה שאמר משה היום מלאו ימי ושנותי וממספר ימיך אמלא. ולענ"ד י"ל שרצה לתרץ בזה מה שהקשו התוס' שהרי ביבמות נדרש את מספר ימיך לשני דורות אכן י"ל דודאי גם הכא דרש כן ולא מייתי קרא רק לפרש מה שאמר משה בן עשרים ומאה שנה אנכי היום מה ת"ל היום היום מלאו ימי ושנותי וכיון דכתיב את מספר ימיך אמלא שהקב"ה ממלא שנות דורות של עושי רצונו לזה אמר משה השני דורות שנקבעו לי מלאו היום ומזה ראיה דלצדיקים הגדולים לא בלבד שממלא להם שני דורות שנקבעו להם אלא גם ממלא אותם מיום ליום:

5 וכתיב בשרה וה' פקד את שרה: המהרש"א כ' ואע"ג דהמלאכים בשרו אותה כבר בפסח עפ"י שיטת הי"מ שהביאו התוס' ושהיא ע"כ דעת ר"א דס"ל דבתשרי נבה"ע מ"מ לא נגזר עליה הריון מפי הקב"ה עד ר"ה עכ"ד. וק"ל שהרי ע"פ שיטה זו שנמול אברהם בפסח גם אז נאמר לו מפי הקב"ה אשר תלד לך שרה למועד הזה בשנה האחרת הרי גם מפי הקב"ה נגזר ועוד דבפירוש כתב וה' פקד את שרה כאשר אמר הרי שכבר נאמר לו מפי הקב"ה. אכן בב"ק פ' החובל נדרש הך כאשר אמר על אברהם דכן נדרש שם כאשר אמר אברהם על אבימלך דהיינו שהתפלל עליו אבל ברש"י בחומש דרש על הריון ואשר דבר על לידה א"כ משמע בפירוש שכבר הקב"ה גזר הריון בפסח ואיך אפשר שבר"ה נפקדה ואולי י"ל דמעשה דאבימלך היה שנה ומחצה קודם לידת יצחק שהיה סמוך לר"ה וכשהתפלל על אבימלך נפקדה שרה בר"ה ונרפא אבימלך אחר ר"ה ובפסח שאחריו נאמר לאברהם פ' מילה ובשורת הבן וגם המלאכים בשרוהו בשלישי למילה ובשנה שאחריו בפסח נולד יצחק. ואע"ג דאיתא במדרש דליצני הדור אמרו מאבימלך נתעברה שרה ואיך אמרו כן אם קדם מעשה אבימלך שנה ומחצה ללידת יצחק י"ל דמדרש הזה אזיל אליבא גמרא דידן דנמול אברהם ביוה"כ והיה לידת יצחק בפסח ואז ביוה"כ או סמוך לו נצטווה אברהם על המילה ונאמר לו שיולד יצחק בפסח שאחריו ובזה היה אפשר שמעשה אבימלך הי' סמוך לר"ה של שנת לידת יצחק ובאותו ר"ה נפקדה שרה:

6 ברש"י ד"ה לדעתם. שאלם אם חפצים להבראות ואמרו הן: להבין זה אולי י"ל עפ"י מה שאמרו רז"ל אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה דהיינו כח הגידול של הנטיעה ואותו שאל הקב"ה אם ירצה להבראות לצאת מן הכח אל הפועל:

7 בתוס' ד"ה אלא. לא היה צריך לשנויי שנה מעוברת היתה: המהרש"א תירץ קושיא זו דמה דאמרינן דיולדת לז' יולדת למקוטעין היינו ב' תקופות של שנת החמה דוקא וב' ימים שהם יחד קפ"ד ימים וחצי ולא כלו עד ה' ימים אחר הפסח. ולענ"ד מרש"י בנדה שם לא משמע כן שכתב שיולדת ב' ימים בחודש השביעי ע"ש משמע שגם זה רק לחדשים מנינן אמנם לענ"ד י"ל ביישוב קושית התוס' כיון דהגמרא מפרש למועד אשוב אליך להמועד הסמוך ואפילו נאמר כן ב' ימים קודם החג ג"כ הכוונה למועד הסמוך אחר כלות החג וא"כ ע"כ צריך לומר דלא נתעברה שרה רק לאחר שכלו ימי חג הסכות שהרי שמיני עצרת רגל בפני עצמו ואי נתעברה בחמישי לחג הרי יהיה שמיני עצרת המועד הסמוך ואיך נאמר למועד הסמוך אשוב אליך והנה בן לשרה אשתך ולכן ע"כ צ"ל דשנה מעוברת היתה:

8 בא"ד. דלמועד הזה בשנה האחרת: ק"ל למה הוצרכו התוס' מקרא זה ולא הקשו יותר ממה שנאמר באברהם בן צ"ט שנה היה בהמולו בשר ערלתו ובן מאה שנה היה בהולד לו את יצחק בנו וכיון דבתשרי נברא העולם ונמנו שנות העולם מתשרי איך אפשר שאברהם ביוה"כ שנמול היה בן צ"ט שנה ובפסח שאחריו היה בן ק' לפי מה שהוכיח הט"א הנ"ל דקודם מ"ת שני דורות לשנות העולם נמנו ובזה לא היה שייך מה שהשיבו התוס' על הקושיא משנה האחרת ואיך יתכן לומר שנצטווה בפסח ולא נמול עד תשרי וכו' שהרי בפסוק כתיב שהיה בן צ"ט כשנמול ובן מאה כשנולד יצחק ואף שבתירוץ התוס' למ"ד בניסן נברא העולם מתורץ גם סתירה זו דבר"ח ניסן התחיל שנת מאה של אברהם מ"מ הי' להתוס' להקשות מזה דיותר קשה. ולענ"ד מזה ראיה שאין עליה תשובה שדעת התוס' ג"כ כמו שכתבתי למעלה דגם שני דורות מיום ליום נמנו אפילו קודם מ"ת ולכן מזה קושיא די"ל דאברהם נולד בתשרי אחר עשרה בתשרי ולכן כשנמול ביוה"כ עדיין היה בן צ"ט אבל כשבא יום לידתו בתשרי נעשה בן ק' וכן היה כשנולד יצחק ולמ"ד בניסן נולדו אבות י"ל שנולד קודם ט"ו ולכן כשבא יום ט"ו שנולד יצחק כבר נעשה בן ק' וביוה"כ לפניו כשנמול היה בן צ"ט אמנם עפ"י זה יש ליישב ג"כ קושית התוספת די"ל דמה שאמר הקב"ה לאברהם למועד הזה בשנה האחרת בתשרי לא על שני העולם נאמר בשנה האחרת אלא בשנה האחרת של שני חיי אברהם וכן היה שאז הי' אברהם בן צ"ט ולשנה האחרת היה בן ק' ואם שהיה נראה אולי להתוספת דוחק לפרש כן ועדיפא משני עכ"פ אפשר לתרץ בזה מה שהקשו העולם כמו שהביא הפ"י דהרי תירוץ התוס' לא שייך רק לר' יהושע והרי ר"א ג"כ אמר בפסח נולד יצחק ואיך מתורץ הקושיא לר"א אבל לפ"ז י"ל דר"א מפרש לשנה האחרת על שני חיי אברהם כאלו נאמר כשתהי' בן מאה שנה:

9 בגמרא בר"ה בטלה עבודה מאבותינו: בהמשך הפסוקים ע"פ דרשה זו י"ל דהאחד נמשך מהאחר דר"ה הוא יום משפט לאלהי יעקב זה עדות ביהוסף שמו שנפקד מהקב"ה ביום זה והנס הגדול ביום זה שהוא לעדות השגחת הקב"ה ליראיו הוא מה שאמר יוסף שפת לא ידעתי אשמע כדאמרינן בסוטה פ"ד שאמרו עבדי פרעה אליו עבד שנמכר בעשרים כסף אתה ממליך עלינו והשיב פרעה שראוי לכך שיודע ע' לשונות ורצו לבחון אותו למחר נעשה נס שלמדו גבריאל ע' לשונות בלילה אחד ואין לך נס גדול מזה שאין לתלות בשום אופן בטבע וזה גרם שגם פרעה הוצרך לומר כן שפת לא ידעתי אשמע דשמיעה יש לו ב' פירושים שמיעת אוזן והבנת השכל יוסף אמר אשמע בלשון הבנה ופרעה אמר בלשון שמיעת אוזן כדאיתא שם שהיה חוק במצרים שלא ימלוך במצרים מי שלא יודע ע' לשון ופרעה לא ידע לה"ק ונתייר' שלא יעבירוהו המצריים ממלכות והשביע את יוסף שלא יגלה, ומזה מובן שהיה כ"כ מכניע עצמו נגד יוסף עד שאמר לו רק הכסא אגדל ממך והיינו מפני שהיה מתיירא שיגלה יוסף שלא הגון למלכות ויעבירוהו וזה היה הכל בהשגחה מהקב"ה שזה גרם שאמר הקב"ה הסירותי מסבל שכמו שמצאנו כשרוצה הקב"ה בעוה"ז להכניע אומה תחת ישראל מכניע אותם בתחלה תחת צדיק שגדול זכותו ואז יהיה מוכנעים גם לאינם ראויים לזה וכן היה בהמן שטרם עלה לגדולה נמכר למרדכי בפת לחם עד שאמר לו מרדכי רשע עבד למי ונכסים למי כדאיתא במגילה דף ט"ז והנה מצד הדין לא היו ישראל עדיין ראויין להגאל מעבדות מצרים שהקב"ה גזר עליהם עבדות ד' מאות שנה כדכתיב ועבדום וענו אותם ד' מאות שנה ולא נשתעבדו רק רד"ו והי' לשר מצרים תביעה ע"ז אכן קיי"ל אין עבד קונה עבד וע"י שנעשו כל מצרים עבדים ליוסף לא יכלו להיות אדונים לישראל להיותם להם כדין עבדים. ומה שנעשו עבדים ליוסף שהעביר אותם לערים להכניע אותם תחת ידו ופרעה עצמו הכניע אותם תחת יוסף שאמר לכו אל יוסף כל אשר יאמר לכם תעשו זה נגרם ממה שהוצרך פרעה לומר שפת לא ידעתי אשמע ששמע לה"ק מפי יוסף ולא הבין אותו וזה המשך הפסוקים ע"י שר"ה הוא יום משפט לאלהי יעקב הוציא לאור משפט יוסף להוציאו מבית האסורים ומזה נגרם שאמר יוסף שפת לא ידעתי אשמע שלמד שבעים לשונות להיות ראוי למושל במצרים ומזה נגרם שהוצרך גם פרעה לומר כן שפת לא ידעתי אשמע ומזה נגרם שהוא בעצמו המשיל ליוסף והכניע מצרים תחת ידו להיות לו עבדים ועל ידי זה על פי דין ומשפט אמר הקב"ה הסירותי מסבל שכמו לגאול ישראל אחר רד"ו שנים:

10 אתיא שופר שופר: ק"ק ולגמור שופר שופר מויהי קול השופר במ"ת שהוא סיון ועדיף שהוא קרא דתורה וי"ל דיליף תקיעת שופר מתקיעת שופר ובשופר של מ"ת לא כתיב לשון תקיעה או י"ל דעדיף ליליף מתקעו בחודש שופר דכתיב משפט לאלהי יעקב וגם הגאולה בא ע"י משפט כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם:

11 בניסן עתידין לגאול: הט"א הקשה ממה דאמרינן בערובין דף מ"ג הריני נזיר ביום שבן דוד בא מותר לשתות בשוי"ט אבל בימי החול לא ואמאי אסור בכל השנה לא יהיה אסור רק בתשרי לר"א ובניסן לר' יהושע. ולענ"ד י"ל דגאולה וביאת המשיח תרי מילי נינהו דכן מוכח במגילה דף י"ז מסדר ברכות שמו"ע דאמרינן שם וכיון שנתקבצו גליות נעשה דין וכו'. והיכן מתרומם קרנם בירושלים וכיון שנבנית ירושלים בא דוד וכו' ע"ש. הרי שקיבוץ גליות קודם לביאת דוד. אכן לפ"ז כש"כ שיקשה למה יאסר הנזיר אם עדיין לא נתקבצו גליות ובלא"ה קשה כיון דאמרינן שם בשביעית עתידין ליגאל במוצאי שביעית בן דוד בא א"כ לא יאסר ביין רק במוצאי שביעית. אמנם בזוהר פ' שמות נראה להיפך שיתגלה משיח עוד בטרם נגאלו ישראל ומזה נראה שאין מבורר לנו מה ענין הגאולה שעליה פליגי ר"א ור"י מתי תהיה והוא הקץ שעליו נאמר הלא הוא כמוס עמדי:

12 ברש"י ד"ה ואזדו. נמצא כלים באחד בסיון: פי' ע"י שיום שירד המבול אינו מן המנין והחדשים אחד מלא ואחד חסר כמש"כ רש"י בחומש:

13 בא"ד. באחד בסיון: המהרש"א כתב דאין זה מדוקדק דהאיך מוכח מזה דמתחיל למנות השנה מתשרי דלמא מניסן ובאמת חדש השביעי כסליו היה כמו דס"ל ר' יהושע. ועוד דמתחלת דברי רש"י נראה דלא פסיקא ליה להוכיח מזה דמנין השנים מתשרי ע"ש. ולענ"ד אין כוונת רש"י להוכיח מזה דתשרי ר"ה שלא בא רק לפרש מה דקאמר ואזדו לטעמייהו ולזה קאמר כיון דבסדר עולם קאמר ר"א דחודש השביעי סיון היה לכן אזדא בזה לטעמיה דרק ר"א יכול לומר כן כיון דס"ל דבתשרי נברא העולם ומנין השנים מתשרי דאי לא הוה אזיל לטעמיה וה"ל ס"ל בניסן מתחיל מנין השנים היה צריך לכתוב באחת ושש מאות שנה לחודש השביעי וכן לר' יהושע אי לא הוי ס"ל בניסן נברא העולם לא היה יכול לומר דחודש השביעי כסליו הוי ולכן קאמר ואזדו לטעמייהו:

14 בתוס' ד"ה לילה. דכולהו מודו דמשומר מן המזיקין כדמוכח בע"פ: ק' דהרי רנב"י אמר שם הטעם דמשומר מן המזיקין. אבל רבא ורבינא אמרו טעמים אחרים ע"ש וא"כ אדרבה מדלא ניחא להו טעם דרנב"י דדרשה גמורה היא משמע דהם רצו ליתן טעם שאין בד' כוסות משום זוגות גם לר' יהושע ומזה משמע דר' יהושע לית ליה דרשה דמשומר מן המזיקים ומזה קשה גם על הטור וש"ע שהביאו דרשה זו והרי משמע הכא דר' יהושע דהלכה לגביה כר"א פליג ע"ז וגם רבינא ורבא דבתראי נינהו פליגי על זה. ואע"ג דלענין בתשרי נברא העולם פסקינן כר"א מ"מ אפשר דבשאר פלוגתות הלכה כר' יהושע ויש לומר דשם אמרינן רב יוסף אמר אמר לי יוסף שידא וכו' ומלכא לא אקרי מזיק ופי' רש"י ולא חיישינן לזוגות. ולכאורה לא משמע כן דהא אמר שם רב פפא אמר לי יוסף שידא בתרי וכו' הרי שאמר דחיישי לזוגות אלא י"ל דה"ק רב יוסף הטעם דמשומר מן המזיקין לא סגי להתיר לשתות ד' כוסות שהרי רק מן המזיקין משומר ומלכא לא איקרי מזיק ובזה א"ש דאמר לא איקרי מזיק ולא אמר בקיצור לא מזיק וכן לאיכא דאמרי דמלכא רשותא דידיה י"ל דה"ק דנגד מלכא אין שימור דמה דבעי עביד ולפ"ז י"ל דגם רבא ורבינא ס"ל דרשה דמשומר ובא מן המזיקין ומכ"מ הוצרכו טעמים שאין בד' כוסות משום זוגות מפני מה שאמר רב יוסף וא"ש פסק הטור ושו"ע וגם דברי התוספות אתין שפיר דעכ"פ מוכח מרנב"י דס"ל אליבא דר' יהושע כן ומרבא ורבינא אין ראיה דפליגי עליו בזה. ומה שכתבו התוס' תרתי שמעית מיניה יש לומר דשני פעמים כתיב שמורים דכתיב ליל שמורים וכו' שמורים לכל בנ"י לדורותם:

15 ד"ה יום. ואין הסדר כן: עיין במהרש"א שכתב ליישב זה דכוונת רש"י דשוקע ב"ב שעות אחרונות מן היום. ומה שכתב רש"י וכל היום הוא שוקע גרס וכל יום הוא שוקע. אכן לענ"ד אפילו ע"פ גירסתו אין הלשון משמע כן. אבל לענ"ד י"ל דכל מזל עולה י"ב שעות ויורד י"ב שעות דמשעה שכלה ירידתו מתחיל עלייתו ומשעה שעלה כולו מתחיל לשקוע וזה שכתב רש"י נמצא טלה עולה בשתי שעות אחרונות בלילה וכל היום הוא שוקע פי' כיון שכלה לעלות משהגיע אור היום מיד מתחיל לשקוע עד שכלה שקיעתו לסוף היום וס"ל לרש"י דדוקא ע"י המזל המושל בחדש רצה הקב"ה להביא הפורענות וכיון דבאייר כבר התחיל טלה לשקוע ושור היה המושל לא היה בא המבול לכן שינה הקב"ה והעלה כימה ביום דכן מצאנו באותו מזל שעולה ראשון בחודש הוא המושל באותו חדש דכן איתא במדרש שהוציא הקב"ה ישראל ממצרים בניסן להכניע מזל טלה שמושל בזה החודש ושהיו מצרים עובדים אותו:

« ערוך לנר על ראש השנה י׳ ע״ב ערוך לנר על ראש השנה י״ב ע״א »